<h1>ב"מ ק"ב ע"ב</h1>
<h2>דף כה:</h2>
רבי יהודה נשיאה בנו של (רשב"ג) [ר"ג] בנו של רבינו הקדוש. ואע"פ שרבי יהודה נשיאה אמורא היה ובימי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש כדאיתא בפ"א דתענית [י"ד ע"א] דגזר תליסר תעניתא ולא איעני וסבר למיגזר טפי אמר ליה רבי אמי הרי אמרו אין מטריחין על הציבור יותר מדאי. ובנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים הותר הראשון הותרו כולם. ובגמרא [כ' ע"ב] יתיב רשב"ל קמיה דרבי יהודה נשיאה ויתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולם בתוך כדי דיבור וכמה תוך כדי דיבור כדי שאילת שלום וכמה כדי שאילת שלום כדי שאילת תלמיד לרב. והירושלמי [נזיר פ"ד ה"א] כמה הוא תוך כדי דיבור רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי שאילת שלום בין אדם לחבירו אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו שלום עליך רבי. ובמרובה [ב"ק ע"ג ע"ב] פליגי רבי יוסי ורבנן בתוך כדי דיבור. דמסקינן בגמרא דגנב על פי שנים תרי תוך כדי דיבור הוו. חד כדי שאילת תלמיד לרב וחד כדי שאילת רב לתלמיד. רבי יוסי סבר דוקא כדי שאילת שלום רב לתלמיד הוי תוך כדי דיבור אבל כדי שאילת שלום של (רב לתלמיד) [תלמיד לרב] דנפיש סבר כולי האי לא אמרינן דתיהוי חזרה. ולפי הירושלמי משמע דרבי יהושע בן לוי כרבי יוסי סבירא ליה ורבי יהודה נשיאה כרבנן וכדמפרש בברייתא.
גרסינן בפרק תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"ב] תניא רבי אליעזר חסמא אומר המתפלל אחורי רבו וכנגד רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע [מפי רבו] גורם לשכינה שתסתלק מישראל. יש לפרש כגון שנותן לו שלום כאדם לחבירו שאין שואל בשלומו שלום עליך רבי וכן אין משיב לו אלא כאדם לחבירו. אבל כשנותן לו שלום בלשון רבי שפיר דמי. כההיא דפ"א דברכות [ג' ע"א] כשסיים רבי יוסי את תפלתו אמר לו [אליהו] זכור לטוב שלום עליך רבי והוא השיב לו שלום עליך רבי ומורי. והא דאמר רבי יהושע בן לוי פרק ר"ע [שבת פ"ט ע"א] כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר קשרים לאותיות ואמר לו אין שלום בעירך ואמר לפניו, רבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. נראה לי דוקא עבד אין לו כלל ליתן שלום לרבו אבל תלמיד לרב שפיר דמי.
אסקינן ביש נוחלין בגמרא המחלק נכסיו על פיו [ב"ב קכ"ט ע"ב] הילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מעבודה זרה וקידושין. ובפרק אחרון דנדרים [פ"ז ע"א] הלכה תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד עבודה זרה ומקדש ומגרש. נראה לי הפירוש בר מעבודה זרה. כגון אם בא להחליף שום דבר בדבר שכבר נאסר בהנאה מחמת עבודה זרה כגון עורות לבובין או תקרובת או ע"ז עצמה. לאלתר נתפס החילוף ונאסר. כדאיתא בפרק רבי ישמעאל במסכת ע"ז [נ"ד ע"ב] דדברי הכל חליפי ע"ז אסורין. אבל חליפי חליפין פליגי בה רבי ישמעאל ורבי יוסי ורבנן. ומקדש אשה נמי או מגרש אם מקבלה קידושיה ורצה הוא או היא לחזור בהן אע"פ שעסוקין באותו ענין אין יכולין לחזור. אבל שאר קנינים גרסינן ביש נוחלין [ב"ב קי"ד ע"א] איתמר קנין (מאימתי) [עד אימתי] הוא חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין. ופסקינן הילכתא כרב יוסף.
ושמעתי דיש שגורס מקדש ומקדיש. שאם הקדיש שום דבר נתפס בתוך כדי דיבור ואינו יכול לחזור בו. וכן מגדף נמי אינו יכול לחזור בו וחייב מיתה. וקשיא אמקדש ומגרש מאי איריא מקדש ומגרש. אף הוא [הדין] שאר דברים הדומים לקידושין וגירושין נמי, דאם נתן מתנה לחבירו ובאתה לידו או מכר לו ומשך או הגביה או ברשות הלה כיון שקיבל עליו הרי לאלתר קנו ואין אחד מהן יכול לחזור בו. הא דחוזר בקנין כל זמן שעסוקין בו [היינו טעמא] דכיון דעסוקין לא גמרו דעתן לקנין זה כל זמן שעסוקין בו. דהא אפילו גבי קידושין וגירושין אם נתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש אם לא שעסוקין באותו ענין אינו כלום כדאסיק בתחילת קידושין [ו' ע"א]. אבל כשעסוקין ומתוך כך נתן ולא פירש לאלתר הוו קידושיו קידושין והגירושין גירושין שהרי העיקר הגיע לידה. גבי מתנה נמי כל זמן שאין העיקר מגיע לידו וכן במכר אין הקנין גמור הואיל ואין החפץ עצמו מוסר לו. אבל אדם המוסר מיד ליד חפץ אחד בין במכר בין במתנה מנלן דבתוך כדי דיבור יכול לחזור בו. ומקדיש נמי כיון דתנן [שם כ"ח ע"ב] אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. שאם אמר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט עד שימשך או עד שיחזיק הרי משיכת הדיוט כהקדש מה הקדש לאלתר אף הדיוט לאלתר. ולא ידענא מאי טעמא לא אמר נמי משיכה וחזקה. דהא כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה משום דתפיס לשמואל כדאיתא בס"פ השואל
